מסע לדרום האישון – ספר 2

בס”ד

מבחר מספרי השני:”מסע לדרום האישון”

הוצאת ספרים ירון גולן

מוקדש להורי היקרים הי”ו

—————————————————————————————–

*

שירתי

מפלטי

אימתי

בריחתי האחרונה

תוגתי

*

חלק א’

טרום מסע

ערבי ייסורי,
עלבונות נעורי,

האשמותי ,

פזיזות מילותיי.

השתדל להיטיב

עם עצמך

אל תחמיר

היה נינוח,

קבל את הדין.

*

סדוקה

היותי סדוקה,

לא כאבן,

לא כעץ,

היותי בנויה

חללים ריקים,

מתמלאים כאב חולף

מעת לעת.

*

חפרפרת

אז תאמר לי, שאני

לא ידעתי תמיד

איך לשמוח,

לא יודעת בדיוק

איך לחיות-

ולכן אתחפר במאורות הכאב,

אוכל שורשיו.

נהנית להסתמא

לא אוכל להביט עוד

באור-

*

הייתי אומרת שירה

הייתי אומרת שירה

הייתי צורכת ציור

הייתי מחכה השכם והערב (לנשימתך)

הייתי סולחת.

בערב שבת, לבושה לבן,

תפילת השבת וקדוש-

הייתי אומרת שירה.

*

הולחן ע”י יוסי סידי ומושר ע”י השחקנית והזמרת סיגי חזמה (נגר)

היהודייה הנודדת

אני הזן המודרני,

של היהודי הנודד.

לא מחוסר ביית,

אלא מעודפיו .

געגועי מכלים אותי.

אני משתרגת על קירות זרים.

*

חלק ב’

מסע

                                                                                              ברזיל-פרו  88

נדודיי

אם לא אמות בנדודיי

אמות ודאי מן הגעגועים אליהם,

ואם לא יציפוני הגעגועים

יגעשו בי

כעצי הג’ונגל בלילות-

אמות בוודאי

מחוסר היכולת לנדוד

מחוסר היכולת להתגעגע,

מעודף הזיכרון.

*

                                                                                            וסורס

היית כאין

לא היית לי עץ

ולא גן.

היית כאין,

לא קיים.

לא גג,

לא משען

ולא גן.

פירותיך נשרו מעלי כבדים,

כפירות המנגו, הנושרים

מן העצים,

ואני שומעת אותם

בלילות (מבפנים)

ובוכה את בכי האב,

שילדיו הולכים מעליו.

לא היית לי עץ

ולא שורש,

לא גן, לא משען

לא קיים.

*

מועקה

בדרום העין ,
בנקיקי האישון ,

רדומה המועקה.

*

                                                                                                 פארק הפיינה /צ’ילה

                                                                                                 ללימור

פינת האושר

באגם , פינת האושר היומי ,

עומדות עירומות מול הרוח .

רוחצות את גופינו ,

במקום שם שותות הגוואנקות ,

את מי השלגים ,

הזורמים מן ההר ,

ורק דיבור האדם

מחריד אותם משלוותם .

*

חלק ג’

לשרוט את הקירות

לשרוט את הקירות

להיצמד אליהם,

כאילו לא הכול,

מתפורר סביבנו

ופינו לא מלא בחול,

וגופינו לא רועד,

מקדחת החום התל אביבית

האכזרית.

*

חצבים בבקעה

הצהוב הזה,
של ואן גוך,

עם הפרחים של עמית

באפריל,

איך שנסענו עם אבא,

לראות חצבים

בבקעה.

*

אשוב ואהיה להר

עורבים שחורים מצחקים

בחוץ,

אני נעשית בהדרגה

לעמק חשוך,

מעלי עפים הקונדורים.

לא תרד במורדותי

לא תדרדר אבני

אני אבלע –

ואשוב ואהיה להר.

*

החלק הראשון בספר מתאר את סיום הצבא כקצינת מבצעים. התמודדות עם תפקיד גברי ביחידות שלא תמיד התאימו לי. התקשיתי מאד גם עם החוסר בחופש. נקודת האור הגדולה חוץ ממשפחתי וחברותי שליוו אותי תמיד, הייתה בן זוג תומך ואוהב, שלימד אותי לעבור כל יום ביומו ושלא חיים על מזוודות בתוך מערכת יחסים,מתוך הניסיון הקשה שלו במלחמת לבנון הראשונה.

החלק השני מתאר את המסע לדרום אמריקה, בין קרנבל בברזיל לקרחונים, להרי געש, בין ג’ונגל להרי קרח ולתוכי פנימה. הייתה זו הגשמת חלומות מספרי הילדות על האינדיאנים ועל יבשת פראית שלא מפסיקה להפתיע ולרגש. משם המשכתי לניו יורק. חייתי שם זמן קצר עם חברות.התחושה הייתה של חיים בתוך סרט באיסט וילג’ ובמנהטן.גם שם זכיתי למעט אור.

החלק השלישי מתאר, את הקושי לחזור לארץ, המעבר לתל אביב והלימודים בחוג לקולנוע.הרגשתי זרות רבה. השפה הקולנועית לא הייתה נהירה לי כשפה השירית והספרותית והתחרות בין התלמידים והביקורת של המרצים איתגרה אותי מאד.חלק מתקופה זו זכיתי להרגיש מוערכת ואהובה.

ציור העטיפה של הספר ,צויר על ידי יעל בן משה, בת משפחה,

אחייניתה של מרים ילן שטקליס,.

 

מקצת מן התגובות:

 

לואיזה נמיצוב יפת,משוררת ומנחה: “הספר נגע, ריגש והעציב אותי גם יחד”

 

יוחנן ביין,שגריר ישראל לשעבר באו”ם: ” הבנאדמית הזאת יודעת לכתוב! ”

 

אורה סגליס, אומנית: “שירים חזקים וכואבים ”

 

ציון בודאי,מטפל: ” זוהי שירה! ”

המסע בעולם ובפנים, ממשיך בספרי השלישי “קול ללא נוע” ,שנכתב בשנות לימודי ביפן ועם חזרתי לארץ. הספר יצא בהוצאה פרטית, ב-2008 .